בית קסוס

• במסע להודו !
• בעקבות מסע
• השביל שלי

 לתיקון  שלי התחלתי בטיול לזריחה שם מבית שארית הזמן - של אצולת המונטפורט. במצוק במעיליה מברך על זמן, מקום ואור.  מהרהר במושג תיקון שבועות - מלשון תקנה - הכנה לקראת מתן תורה. ואני התעוררתי מקולות התיקון בישיבה אצל השכנים להרהר  בתיקון  שלי בפסטיבל השירה במטולה  אצל נתן זך ואבידן בסרטים.
 ושם  רוני סומק במפגש קריאה, הביא ביכורים מספרו "אלג'יר" –את  הנחניאלי ב"שיר געגועים" בצריף בג'סי כהן, את גן העדן האורז של סבתו , והחיטה זו שזכרתי  במסע להודו בהמפי על שפת שדות האורז הבשלים
 סומק פתח ב"שיר געגועים", המדגים את יכולתו המופלאה של המשורר לשלב געגוע באירוניה ובחוסר פאתוס: "אני מתגעגע לקפיצות הקרקסיות / שסבא היה קופץ כדי לעבור / ממדרכה אחת למדרכה שניה. / שם, על המרצפות שקפאו בקור / ברציף הרברט סמואל... היכן שסבא היה מדבר / וחולם, חולם ומדבר. עכשיו / אני לא זוכר על מה... היכן שהיינו מדברים כל אחד בשפה אחרת על אותן ילדות" ("גולה", עמ' 5; בספר אחר הוא יכתוב עליו: "סבי נולד בארצות העראק" ("חלב אריות", בתוך "בלאדי מרי")). עם הזמן שחלף געגועיו של סומק פונים מסבו, ומאביו ש"היה מנעול שתיקה על / דלתות שפתיו, / מאז מותו אני עוקב אחריו במושבים האחוריים / של קו 61" ("בלוז על החיים שכמעט היו חיי", בתוך "המתופף של המהפכה", עמ' 9; בספר החדש האב מדבר "בעברית של עולה חדש" ("נחליאלי", עמ' 34)), אל ילדותה של בתו, ובשיר בספר החדש הוא מצהיר: "אני אורז את מזוודות הפרידה / מילדותך" ("עצה שישית לילדה רוקדת", עמ' 18).
סומק עומד הפעם לא מול תום ילדותו שלו, אלא על סף תום הילדות של בתו, ונושא את "נאום האב למחזרי בתו" (עמ' 15) מתוך - - קיר המזרח ומברשת השמש